פסק-דין בתיק ב"ל 10360-10

1.         בתיק זה מתעוררת שוב השאלה האם כדין מנוכה מגמלת הבטחת ההכנסה שמקבל התובע סכום בשיעור של 7,5% מסך הגמלה שלה זכאי התובע.          

            מאחר שמדובר בשאלה משפטית בלבד נדון התיק על פי סיכומים בכתב.

 2.        ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו:

א.         התובע נשוי לתושבת שטחים, והינו אב לחמישה ילדים קטינים.

ב.         התובע מקבל גמלת השלמת הכנסה מחודש 11/09, בניכוי של  7.5% על פי הוראות החוק שיפורטו להלן.

3.         על פי הוראות סעיף 2 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן - החוק) הזכאות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה מותנית בכך שמקבל הגמלה הינו תושב ישראל. בסעיף 4(א) לחוק נקבע כי:

"הזכאות לגמלה של כל אחד מבני זוג מותנית בכך שמתקיימים גם בבן זוגו תנאי הזכאות לפי סעיף 2".

חריג להוראה זו נקבע בתקנה 7 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (להלן - התקנות), שזו לשונה:

"זכאותו לגמלה של כל אחד מבני זוג לא תהיה מותנית בכך שמתקיימים גם בבן זוגו תנאי הזכאות לפי סעיף 2 לחוק, כאמור בסעיף 4(א) לחוק, כל עוד מתקיים אחד מאלה:

(5) בן הזוג המתגורר עם הזכאי אינו תושב ישראל".

תקנה 8(ג) קובעת כי:

"... והגמלה לזכאי שנתקיים בו האמור בתקנה 7(5), תהיה כאמור בסעיף 6(ד) לחוק".

סעיף 6(ד) לחוק קובע כי:

"אדם שאינו זכאי לגמלה לפי חוק זה רק בשל האמור בסעיף 3(1), תשולם הגמלה לבן זוגו הזכאי, בשיעור המשתלם לשני בני זוג בהתאם להרכב משפחתם, פחות סכום השווה ל-7.5% מהסכום הבסיסי".

4.         התובע טוען, באמצעות ב"כ, כי תקנה 8(ג) הינה פסולה ואינה חוקית. לטענתו נועדה תקנה 8(ג) להיטיב עם בני זוג שאחד מהם אינו תושב ישראל, באופן ששיעור הגמלה המשתלמת להם יהיה נמוך מזה המשולם לבני זוג ששניהם תושבי ישראל, אך גבוה מגמלת יחיד. ואולם כבר במעמד התקנת התקנה לקתה התקנה בחוסר סבירות, בשל ההפניה לסעיף 6(ד) לחוק, העוסק למעשה בנושא אחר. תיקון 18 לחוק הבטחת הכנסה שינה את המצב, כך  שהגמלה המשולמת לבני זוג שאחד מהם אינו תושב ישראל נמוכה מגמלת יחיד עם ילדים. בשל כך נגרם עיוות חמור של כוונת המחוקק. זאת ועוד. סמכות השר בקביעת שיעורי הגמלה המוענקת לו מכוח החוק מוגבלת לשיעורים שנקבעו בחוק לזכאים דומים עם הרכב משפחה זהה, ואינה כוללת שיעורים הנמוכים מהשיעורים שנקבעו בחוק העיקרי לזכאים דומים. המשך יישום תקנה 8(ג) לאחר התיקון הוביל ליצירת שיעור גמלה שלא נקבע על ידי המחוקק הראשי, ובכך חרג השר מסמכותו. יישום תקנה 8(ג) סותר, אם כן, את תכלית החוק העיקרי ומטרתו, מה גם שיישום התקנה באופן זה אינו מתיישב עם התנאים לאישור התקנה בוועדת הכספים של הכנסת. כמו כן לוקה התקנה בחוסר סבירות מהותית ובפגם משפטי חמור בשל ההפניה לסעיף 6(ד), שהרי אין כל דמיון בין מצבם של בני זוג שאחד מהם אינו תושב ישראל לבין המצב שלו נועד סעיף 6(ד), ואין דמיון בין משפחת זכאי השוהה במוסד על חשבון המדינה, לבין מצבו של תושב המתגורר עם בן זוג שאינו תושב. לכל אלה יש להוסיף כי הנתבע נהג בחוסר תום לב, כאשר לא פעל לתיקון העיוות שנגרם, ובכך גרם להפליה חמורה, במיוחד כאשר מרבית הקבוצה שבהם אחד מבני הזוג אינו תושב ישראל משתייכת לאוכלוסיה הערבית.

5.         מנגד טוען הנתבע טענות אלה:

א.         תקנה 8(ג) לתקנות מפנה לסעיף 6(ד) אך ורק לעניין שיעור הגמלה הקבוע בו.

ב.         אין מקום לראות בתובע כיחיד, שכן יכולתו להפיק הכנסה גדולה מזו של אב חד הורי שצריך לדאוג לפרנסה ולשמירה על הילדים בו זמנית, בעוד שהתובע יכול להיעזר באשתו, אף אם אינה תושבת.

ג.          בסמכות השר לקבוע את שיעורי גמלה המשתלמים. כמו כן, השינוי בשיעור הגמלה במסגרת תיקון 18 לחוק נעשה בחקיקה ראשית, בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), תשס"ג-2002, ולא בחקיקת משנה. יתר על כן, תיקון 18 קיבל כבר את אישור בג"צ (366/03 עמותת מחוייבות לשלום וצדק חברתי ואח' נ' שר האוצר ואח').